פסק-דין בתיק ת"א 1749-08

פתח דבר

בתיק שבפני הוגשו תביעה עיקרית ותביעה שכנגד. התביעה העיקרית, הינה תביעת התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום סך 1,928,643.11 ש"ח לתובעת, בגין הפרת הסכם שכירות שנחתם בינה ובין התובעת. כפי שיפורט להלן, הסכום הנתבע הינו התמורה החוזית, שהנתבעת קיבלה או שהיתה אמורה לקבל מידי צד ג'  במסגרת הסכם לשיתוף פעולה שנחתם בינה ובין צד ג'. לטענת התובעת, הסכם זה נחתם ללא ידיעת התובעת ובניגוד למטרות השכירות.

הנתבעת מצידה, הגישה תביעה שכנגד בסך 800,000 ש"ח בגין הפרת אותו הסכם שכירות על ידי התובעת. הסכום, הנתבע על ידי הנתבעת בתביעה שכנגד, נגזר מתקבוליה המשוערים של התובעת במסגרת התקשרותה שלה עם גורם אחר בניגוד להסכם השכירות ומהנזקים שנגרמו לנתבעת עקב התקשרות זו.  

רקע עובדתי

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדות הבאות:

·        הנתבעת עוסקת במתן שירותי תחבורה לציבור הרחב.

·        ביום 25.7.95, נחתם בין התובעת  ובין הנתבעת חוזה שכירות, לפיו התובעת השכירה לנתבעת נכסים שונים שבבעלותה, לשם מתן שירותי תחבורה
(להלן - הסכם השכירות). הסכם השכירות צורף כנספח א לתצהיר עדותו של מר פריאל אטיאס, המשמש כיום כממלא מקום מנכ"ל חברת האם של התובעת, נצב"א החזקות 1995 בע"מ (להלן - מר אטיאס).  

·        ביום 16.2.06, חתמה הנתבעת עם ישראלי ניוז בע"מ - חברה העוסקת בהוצאה לאור של עיתונים והפצתם (להלן - חברת ישראלי) - על הסכם להפצת עיתון, על פיו העניקה הנתבעת לחברת ישראלי זכות הפצה בלעדית של עיתון יומי - "הישראלי" לנוסעיה (להלן - הישראלי) בתחנות שונות בהם הנתבעת מספקת את שירותי התחבורה (להלן - הסכם ישראלי). הסכם ישראלי צורף כנספח ב לתצהיר עדותו של מר אטיאס. בהסכם ישראלי, התחייבה הנתבעת, בין השאר,  לאפשר לחברת ישראלי, לשם הפצת העיתון, כניסה לשטחיה תוך העמדת דוכן ודייל (סעיף 4 וסעיף 6 להסכם ישראלי). בתמורה לזכות ההפצה, נקבע, בין השאר, כי חברת ישראלי תשלם לנתבעת סך 700,000 ש"ח עבור השנה הראשונה להפצת העיתון (סעיף 8.1 להסכם ישראלי).       

·        התובעת מצדה, חתמה על הסכם עם ההוצאה לאור של עיתון "ישראל היום" (להלן - הסכם ישראל היום), לפיו התירה חלוקתו של העיתון "ישראל היום" (להלן - ישראל היום) בתחנות המרכזיות שהוחזקו על ידי הנתבעת בהתאם להסכם השכירות (ראה בענין זה סעיף 8 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד). 

התקשרות כל אחד מהצדדים עם מפיצי העיתונים, כמתואר לעיל, היא העומדת בלב הסכסוך שבפני.

טענות הצדדים בתביעה העיקרית

 התובעת טוענת, כי הסכם השכירות הגדיר את מטרת השכירות להפעלת שירותי תחבורה - זאת ותו לאו - ולא לכל מטרה אחרת.

לטענת התובעת, חתימת הנתבעת על הסכם ישראלי וחלוקת הישראלי על פיו עומדת בניגוד גמור למטרת השכירות, נעשתה ללא ידיעתה של התובעת וללא קבלת הסכמתה,  ולפיכך מהווה הפרה של הסכם השכירות.

עוד טוענת התובעת, כי חלוקת הישראלי הינה פעולה מסחרית ופרסומית של הנתבעת, אשר הניבה לה הכנסה. ככזו עומדת פעולה זו בניגוד להוראות הסכם השכירות, לפיו זכויות הפרסום במושכר מוקנות למשכיר בלבד.

מנימוקים אלו, התובעת טוענת, שעל הנתבעת להעביר לה כל טובת הנאה, שקיבלה הנתבעת כתוצאה מהסכם ישראלי, ובסך כולל של 1,928,643.11 ש"ח.

מנגד, הנתבעת טוענת, כי לא הפרה את הסכם השכירות. לטענתה, הסכם השכירות מאפשר לה חתימה על הסכמים רבים ומגוונים, על פי צרכיה ובהתחשב בפעילות הקשורה באופן ישיר או עקיף עם קיום שירותי תחבורה. לטענת הנתבעת, חלוקת הישראלי לנוסעיה על פי הסכם ישראלי, הינה פעולה הקשורה במישרין או בעקיפין בקיום שירותי תחבורה על ידי הנתבעת, ולפיכך תואמת את הוראות הסכם השכירות. הנתבעת טוענת, כי  על פי לשון הסכם השכירות הגדרת "שירותי תחבורה" הינה הגדרה רחבה, העולה בקנה אחד עם כל פעילות שיש לה קשר עם שירותי תחבורה, לרבות הנעמת זמנם של הנוסעים בקווי השירות של הנתבעת. לפיכך,  הסכם השכירות מתיר לה חלוקת עיתונים לנוסעיה ואינו מחסיר דבר מהתובעת, שממילא אינה מורשית על פי הוראות הסכם השכירות לעשות במושכר כל פעילות מסחרית.       

לטענת הנתבעת, בחלוקת הישראלי אין כל "פרסום", פעולה המותרת על פי הוראות סעיף 16 להסכם השכירות לתובעת בלבד. הנתבעת טוענת, כי חלוקת עיתון בחינם לנוסעיה, הינו בגדר שירות הניתן על ידה לשם הנעמת זמן הנסיעה. עצם העובדה, שהישראלי מוצא פרנסתו ממכירת פרסומות, אינה הופכת אותו עצמו לפרסום, שחלוקתו אסורה על פי הסכם השכירות. 

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי חלק מהתחנות המרכזיות בהן התבצעה חלוקת הישראלי, אינן בבעלותה של  התובעת או בבעלותה המלאה ועל כן, למעלה ממחצית התקבולים להם התובעת טוענת - אפילו הייתה מצליחה עקרונית בתביעתה - אינם מגיעים לה.